אנחנו לא יכולים לשנות את העבר,אבל אנחנו כן יכולים לשנות את איך שאנחנו מרגישים לגביו.

ובקבוצות עיבוד שאני עושה עם חיילים,

יוצא לי לפגוש הרבה אנשים שחוו טראומה.

הבעיה היא שחוויות טראומטיות שאנחנו לא מעבדים בצורה נכונה

הם כמו אפליקציות פתוחות בטלפון, הן יושבות בתת המודע שלנו,

לפעמים אנחנו אפילו לא מודעים לזה שהם שם,

והן מחלישות לנו את הסוללה ופוגעות לנו בחיים.

זה יכול להיות אירוע קשה כמו תאונה או אובדן,

אבל גם "אירועים קטנים" – עלבון, חרם, צעקות של הורה בילדות

או פרידה כואבת – יכולים להיתקע לפעמים בתת המודע ולהשפיע

על הביטחון, הקשרים, הקריירה והתפקוד שלנו שנים קדימה.

טראומה היא כמו סרט שהמוח לא מצליח לשחרר.

הזיכרון שלה לא נשמר כמו חוויה רגילה שיש לה סוף,

אלא כמשהו שממשיך להתנגן שוב ושוב ברקע,

בלי שהמוח מבין שזה נגמר.

כדי לעבד ולשחרר את הטראומה,

מאוד חשוב לתחום אותה,

כדי שהמוח יבין שיש לאירוע התחלה, אמצע וסוף.

 התחלה-לזהות רגע לפני האירוע.

 אמצע- האירוע עצמו

 סוף-למצוא את הרגע שאחרי,

הרגע כשהבנו שזה נגמר ושאנחנו בסדר.

כשאנחנו מעניקים לטראומה מסגרת ומגדירים את סוף האירוע,

אנחנו מחזירים לעצמנו שליטה.

היא כבר לא גוש מעורפל של כאב שצף בכל רגע,

אלא משהו שנגמר ושייך לעבר,

וכשהמוח מבין שהאירוע נגמר ושיש לו סוף,

אפשר סוף סוף לנשום ולשחרר.

ההבנה שאפשר להתגבר על טראומות,

ולחזור לחיות חיים נורמליים ולהיות מי שהיינו לפני,

היא צעד ראשון בדרך לריפוי.